מחלת פצ'קו בתוכים: סקירה מקיפה ומעמיקה 

מחלת פצ'קו (Pacheco's Disease), הנגרמת על ידי נגיף ההרפס הפסיטאסידי מסוג 1 (Psittacid alphaherpesvirus 1 – PsHV-1), מהווה את אחת המחלות הויראליות המדבקות והקטלניות ביותר המאיימות על אוכלוסיית התוכים בשבי. המחלה, המאופיינת בהתפרצות פתאומית ובשיעורי תמותה גבוהים, מהווה מקור לדאגה רבה בקרב מגדלי תוכים, וטרינרים וגני חיות ברחבי העולם. מאמר זה יסקור באופן מקצועי ומעמיק את כלל ההיבטים של מחלת פצ'קו, החל מהאטיולוגיה והאפידמיולוגיה, דרך הפתוגנזה והביטויים הקליניים, וכלה בשיטות האבחון, הטיפול והמניעה העדכניות ביותר.

אטיולוגיה: הנגיף PsHV-1

הגורם למחלת הפצ'קו הוא נגיף DNA דו-גדילי עטוף, השייך למשפחת ה-Herpesviridae, תת-משפחת ה-Alphaherpesvirinae. מחקרים גנטיים מיקמו את ה-PsHV-1 בסוג Iltovirus, לצד נגיף ה-Infectious Laryngotracheitis) ILT) הגורם למחלה בקרב עופות משק. קיימים מספר גנוטיפים (זנים גנטיים) של הנגיף, אשר נבדלים זה מזה במידת האלימות (וירולנטיות) שלהם ובתגובה החיסונית שהם מעוררים. הבדלים אלו עשויים להסביר את השונות הנצפית בחומרת המחלה ובשיעורי התמותה בין התפרצויות שונות.

אחת התכונות המרכזיות של נגיפי ההרפס, ובכללם PsHV-1, היא היכולת לגרום לזיהום חבוי (לטנטי). לאחר ההדבקה הראשונית, הנגיף יכול "להתחבא" בתאי העצב וברקמות לימפואידיות של התוכי למשך כל חייו, מבלי לגרום לסימני מחלה. במצבי עקה (סטרס), כגון שינוי סביבתי, הובלה, תזונה לקויה או כניסה לתקופת רבייה, הנגיף עלול להתעורר מחדש (ראקטיבציה), להתרבות ולהיות מופרש לסביבה ובכך להדביק תוכים אחרים.

אפידמיולוגיה והעברה

מחלת פצ'קו תוארה לראשונה בברזיל בשנות ה-30 של המאה ה-20 ומאז זוהתה ברחבי העולם. היא פוגעת במגוון רחב של מיני תוכים, אך קיימת שונות משמעותית ברגישותם למחלה. מינים מסוימים, כגון קוניורים (במיוחד קוניור נאנדיי ופטגוניה), נחשבים לעיתים קרובות, לנשאים עמידים יחסית, אשר עלולים לא להראות סימני מחלה קשים אך להפיץ את הנגיף. לעומתם, מינים אחרים, ובראשם אמזונות, אפרורים אפריקאים (ג'אקו) וקאקדואים, מראים רגישות גבוהה במיוחד והמחלה אצלם היא לרוב אקוטית וקטלנית.

העברה של הנגיף מתרחשת בעיקר דרך מגע ישיר עם הפרשות של תוכי נגוע, כולל צואה, הפרשות מהאף ומהלוע. הנגיף יכול לזהם גם מזון, מים, כלי אוכל ומשטחים בכלוב ובסביבת המחיה. העברה אווירית (אירוסולית) אפשרית גם היא, בעיקר בסביבה צפופה. תקופת הדגירה של המחלה: מהחשיפה לנגיף ועד להופעת הסימנים הקליניים: נעה בין 3-14 ימים.

פתוגנזה וסימנים קליניים

לאחר חדירתו לגוף התוכי, ווירוס ה-PsHV-1 מתפשט דרך מחזור הדם (וירמיה) ופוגע במגוון רחב של איברים פנימיים. האיברים העיקריים הנפגעים הם: הכבד, הטחול והכליות. הנגיף גורם לנמק (מוות תאי) נרחב ברקמות אלו, מה שמוביל לכשל מערכתי מהיר.

הביטוי הקליני של מחלת פצ'קו הוא לעיתים קרובות דרמטי ופתאומי. במקרים רבים, הסימן הראשון, ולעיתים היחיד, הוא מוות פתאומי של תוכי, שנראה בריא לחלוטין שעות ספורות קודם לכן. 

כאשר מופיעים סימנים קליניים, הם לרוב אינם ספציפיים ויכולים לכלול:

• אפתיה ודיכאון: התוכי שקט, אינו פעיל ומנקר בנוצותיו.
• אנורקסיה: חוסר תיאבון וירידה במשקל.
• שלשול: לעיתים השלשול הוא מימי ובעל גוון צהבהב או ירקרק, המעיד על פגיעה בכבד.
• פוליאוריה: הפרשת שתן מרובה.
• הקאות או פליטת מזון (רגורגיטציה).
• סימנים נשימתיים: הפרשות מהאף ומהעיניים, וקשיי נשימה.
• סימנים נוירולוגיים (נדירים): רעידות, חוסר קואורדינציה ועוויתות.

חשוב לציין כי תוכים נשאים, שאינם מראים סימני מחלה פעילים, מהווים אתגר אפידמיולוגי משמעותי, שכן הם עלולים להפיץ את הנגיף ללא ידיעת המגדל.

אבחון

אבחון מחלת פצ'קו בתוכי חי עלול להיות מאתגר בשל מהלכה המהיר של המחלה  והסימנים הלא ספציפיים. האבחון מתבסס על שילוב של היסטוריה רפואית, סימנים קליניים ובדיקות מעבדה:

• בדיקת דנ"א: PCR – Polymerase Chain Reaction: זוהי שיטת האבחון הרגישה והספציפית ביותר. ניתן לבצע את הבדיקה מדגימת דם, דגימת מטוש מהלוע או מהקלואקה (פתח הביב), או דגימות מרקמות שנלקחו בנתיחה שלאחר המוות. בדיקת PCR יכולה לזהות את החומר הגנטי של הנגיף, הן בתוכים חולים והן בנשאים אסימפטומטיים. 
• בדיקות סרולוגיות: בדיקות אלו מזהות נוגדנים לנגיף בדם התוכי. נוכחות נוגדנים מעידה על חשיפה קודמת לנגיף, אך אינה מבדילה בין זיהום פעיל, זיהום חבוי או חשיפה שלא הובילה להדבקה. לכן, בדיקות סרולוגיות הן פחות יעילות לאבחון מחלה אקוטית. 
• נתיחה שלאחר המוות (Post-mortem examination): במקרים של מוות פתאומי, נתיחה היא כלי אבחוני חיוני. הממצאים האופייניים כוללים: כבד וטחול מוגדלים, דימומים נקודתיים (פטכיות) על פני איברים פנימיים. בדיקה היסטופתולוגית של רקמות יכולה להדגים את הנמק האופייני ואת גופיפי ההסגר התוך-גרעיניים (intranuclear inclusion bodies) בתאים הנגועים, המהווים סימן מובהק לזיהום הרפטי.

טיפול

הטיפול במחלת פצ'קו הוא לרוב מאתגר ותומך בעיקרו והפרוגנוזה לתוכים המראים סימנים קליניים חמורים, היא בינונית עד גרועה. הטיפול מתמקד בניסיון להפחית את שכפול הנגיף ולתמוך במערכות הגוף של התוכי:

• טיפול אנטי-ויראלי: התרופה העיקרית המשמשת לטיפול היא אציקלוביר (Acyclovir) ותרופות דומות ממשפחה זו. אציקלוביר פועלת לעיכוב שכפול הנגיף. יעילותה גבוהה יותר כאשר הטיפול מתחיל בשלבים המוקדמים של המחלה, או כאשר הוא ניתן כטיפול מונע לתוכים שנחשפו לנגיף אך טרם פיתחו סימנים קליניים. המינון ואופן המתן (דרך הפה, בהזרקה תת-עורית או תוך-ורידית) ייקבעו על ידי וטרינר המתמחה בטיפול בתוכים, תוך התחשבות במצבו של התוכי ובסיכון לתופעות לוואי, כגון פגיעה כלייתית. 
• טיפול תומך: זהו מרכיב קריטי בטיפול. הוא כולל מתן נוזלים למניעת התייבשות, חימום, האכלה אקטיבית בסיוע צינורית הזנה ומתן אנטיביוטיקה רחבת טווח למניעת זיהומים חיידקיים משניים, אשר נפוצים בתוכים עם מערכת חיסון מדוכאת.
  

מניעה ובקרה

לאור הקושי בטיפול והפרוגנוזה הגרועה, הדגש העיקרי במאבק נגד מחלת פצ'קו, הוא על מניעה. יישום נהלי ביטחון ביולוגי (bio-security) מחמירים, היא הדרך היעילה ביותר להגן על אוכלוסיות התוכים:

• הסגר (Quarantine): כל תוכי חדש המוכנס ללהקה, חייב לעבור תקופת הסגר של 30 עד 60 יום, בבידוד מוחלט מיתר התוכים. במהלך תקופה זו, יש לעקוב אחר בריאותו ולבצע בדיקות PCR לגילוי נשאות של PsHV-1 ומחלות נוספות. 
• בדיקות סקר: ביצוע בדיקות PCR תקופתיות לכלל הלהקה, ובמיוחד לתוכים המיועדים לרבייה, יכול לסייע בזיהוי נשאים והוצאתם מתוכנית הרבייה. 
• היגיינה וחיטוי: יש להקפיד על ניקיון וחיטוי יסודי של כלובים, כלי אוכל ושתייה, צעצועים וכל ציוד אחר הבא במגע עם התוכים. נגיף ההרפס רגיש לרוב חומרי החיטוי הנפוצים, כגון תרכובות אמוניום רבעוניות, כלור (אקונומיקה מדוללת) ופרוקסידים. 
• מזעור עקה: יש לספק לתוכים סביבת מחיה נאותה, תזונה מאוזנת ומרחב מספק, על מנת למזער מצבי עקה העלולים לגרום להתפרצות המחלה בנשאים. 
• חיסון: קיים חיסון לא פעיל (מוחלש או מומת) כנגד מחלת פצ'קו. עם זאת, השימוש בו שנוי במחלוקת. החיסון אינו מונע הדבקה או נשאות, אלא נועד להפחית את חומרת הסימנים הקליניים ואת שיעורי התמותה, במקרה של חשיפה. הוא עלול לגרום לתגובות מקומיות קשות במקום ההזרקה. ההחלטה על השימוש בחיסון צריכה להתקבל בהתייעצות עם וטרינר ולרוב הוא מומלץ רק באוכלוסיות בסיכון גבוה.
  

סיכום

מחלת פצ'קו מהווה איום רציני ומתמשך על בריאותם וחייהם של תוכים בשבי. הבנת האטיולוגיה, דרכי ההעברה והפתוגנזה של הנגיף PsHV-1 היא חיונית להתמודדות יעילה עם המחלה. על אף שקיימות אפשרויות טיפול, הדגש המרכזי חייב להיות על מניעה, באמצעות יישום קפדני של הסגר, בדיקות סקר, היגיינה וניהול נכון של הלהקה.